<h1>תקון סופרים לרשב"ש — השער הששה עשר</h1>
<h2>דף כ.</h2>
בפרק ראוהו בית דין [ר"ה כ"ח ע"א] תניא מי שהוא עתים חלים ועתים שוטה כשהוא שוטה הרי כשוטה לכל דבריו וכשהוא חלים הרי [כ]חלים לכל דבריו. ובפ"ב דכתובות [כ' ע"א] ובפרק ארבעה אחין [יבמות ל"א ע"א] אמרינן דבר שטיא זבין נכסי אתו בי תרי ואמרי כשהוא שוטה זבין ואתו בי תרי ואמרי כשהוא חלים זבין אמר רב אשי אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא. ובפרק מי שמת [ב"ב קנ"ה ע"ב] אמרינן ההוא דהוה תוך זמן דזבין לנכסיה אתא לקמיה דרב נחמן אמר להו לא עשה ולא כלום מאן דחזא סבר משום תוך זמן כלפני זמן ולא היא שטותה יתירתה חזא ביה דהוה משחרר לעבדיה. ואתמר נמי התם ההוא פחות מבר עשרים דזבין נכסיה אתו לקמיה דרבא אמר ליה שפיר זבין אמרו ליה קרובים אכול תמרי ושדי קשיאתה בי רבא עביד הכי אמר ליה זביניה לאו זביני. ובפרק קמא דחגיגה [ג' ע"ב] תניא איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו ואמר רב הונא התם [עד] שיהיו כלן בבת אחת ורבי יוחנן אמר אפילו אחת מהן ומסקי התם דאפילו עביד להו דרך שטות אמר רב הונא עד שיהיו כלם ואמר רב פפא התם אי שמיע ליה לרב הונא הא דתניא אי זהו שוטה זה המאבד כל מה שנותנים לו הוה הדר ביה וקא בעי בגמרא אי מכלהו הוה הדר ביה או ממקרע כסותו בלחוד וסלקא בתיקו. ולעניות דעתי דלגטין וקדושין אזלינן לחומרא אבל בענייני מקח וממכר נראה דלא בעינן שטותה כולי האי אלא אפילו כי ההיא דאכל ושדי קשיאתה בבי רבא ואף על גב דליכא שטותה יתירתה ואפילו הכי קאמר רבא דזביניה לאו זביני. והראב"ד ז"ל [כתב] בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ה ע"ב] גבי פחות מבן עשרים דמתנתו מתנה והוא שלא ניכר בו סימני שטות ע"כ, מכלל דלא בעינן שטות גמורה אלא סימן שטות בלחוד, והרמב"ם ז"ל כתב בפרק כ"ט מהלכות מכירה [ה"ד] השוטה אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר ואין מתנתו קיימת וכו' מי שהיה עת שוטה ועת שפוי כגון אלו הנכפין בעת שהוא שפוי כל מעשיו קיימין וכו' וצריכין העדים לחקור הדבר היטב שמא בסוף שפיותו ובתחלת שטיותו עשה מה שעשה ע"כ. בפרק מי שאחזו [גיטין ס"ז ע"ב] תנן נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג' פעמים אם אמר על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. ואמרינן עלה בגמרא [ע' ע"ב] וניחוש דילמא שיחה דלאו לאו אי נמי שיחה דהן הן נקטיה, אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן דאמר להו בסירוגין חד הן ותרי לאו חד לאו ותרין הן. דבי רבי ישמעאל תנא אומר לו דברים של ימות החמה בימות הגשמים ודברים של ימות הגשמים בימות החמה דהיינו פירות. תנו רבנן [שם ע"א ע"א] כשם שבודקין אותו לגטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנאות לעדיות ולירושות. לעדיות אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב ששת בעדות אשה דאקילו בה משום עגונא אבל בעדות (בעלמא) [דעלמא] לא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. ירושות לאו ירושות דעלמא אלא ירושת בנו הבכור (בנכסי) [דנכסי] דידיה נינהו לכל מאן דבעי מזכי בהו. ומשאות ומתנות נמי דידיה אבל לאסהודי בבדיקה לא והא נמי ליתא אלא (כשנשתתק אחר) [בנשתתק אבל] בחרש לא הלכו בו אחר קריצותיו ואחר רמיזותיו אלא במטלטלין אבל לא בגטין כדאיתא התם. וכתבו המפרשים שבירושלמי [גיטין פ"ז ה"א] משמע דאפילו נשתתק מתוך חליו צריך בדיקה אלא שדיו פעם אחת, ושבתוספתא [גיטין פ"ה ה"א] משמע נמי דאפילו חולה בודקין אותו שלש פעמים אם אמר על הן הן ועל לאו לאו דבריו קיימין. והרמב"ם ז"ל [הל' מכירה פכ"ט ה"ג] כתב אלם ששומע ואינו מדבר או מי שנשתתק מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימות בכל בין במטלטלין בין בקרקע והוא שיבדוק כדרך שבודקין בגטין או יכתוב בכתב ידו. ובענין החרש כתב ז"ל [שם ה"ב] החרש כיצד נושא ונותן חרש שאינו שומע ואינו מדבר או שמדבר ואינו שומע כלום מוכר ולוקח ברמיזה במטלטלין ולא בקרקעות ואף במטלטלין לא יתקיימו מעשיו עד שבודקין אותו בדיקות רבות ומתישבין בדבר. [ובספר החושן] כתב הרא"ש ז"ל [גיטין פ"ה סי"ח] שמדברי הריא"ף ז"ל נראה שאף בקפיצת פיו הוא מוכר ולא נראו לו דבריו. ובספר החשן בסימן (רל"א) [רל"ה] כתב שמי שאינו שומע והוא מדבר שדינו כפקח ולא נתחוורו דברי הר"מ ז"ל שכתב שדינו כחרש, וכתב תשובה לרא"ש ז"ל שדינו כפקח ומדברי הר"מ ז"ל נראה שדעתו כך שהוא ז"ל לא כתב אלא שאינו שומע כלום. בפרק הדר [עירובין ס"ה ע"א] תניא שכור מקחו מקח וממכרו ממכר עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו מלקות מלקין אותו כללו של דבר הרי הוא כפקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפילה אמר רבי חנינא לא שאנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכלם [מכולם] וכן כתב הר"ם ז"ל סוף פרק כ"ט מהלכות מכירה [הי"ח].
